תא"ק
בית משפט השלום בנתניה
|
35718-06-12
29/09/2013
|
בפני השופט:
יפעת אונגר ביטון רשמת בכירה
|
| - נגד - |
התובע:
1. יצחק שנדר
2. לאה שנדר
3. נעמי ברש
|
הנתבע:
1. גבריאל שני
2. שני גיא
|
| החלטה |
1. עסקינן בבקשת רשות להגן שהגישו הנתבעים 1 ו-2, כנגד תביעה כספית שהגישו נגדם התובעים, על יסוד הסכמי שכירות שנקשרו בין הצדדים בשנת 2008.
2. התובעים 1 ו-2 הם הבעלים של הקומה העליונה בבית פרטי באבן יהודה, וכן של גינה ובריכת שחיה שבנכס. התובעת 3, בתם של התובעים, היא הבעלים של הקומה התחתונה באותו בית וכן של מרתף וגינה בנכס.
הנתבעים שכרו מהתובעים את הנכס כולו, בהתאם לשני הסכמי שכירות משנת 2008 (נספים ב' ו-ג' לתביעה). הנתבע 3, אביו של הנתבע 1, חתם כערב לקיום התחייבויות הנתבעים 1 ו-2 בהסכם השכירות עם התובעים 1 ו-2. תקופת השכירות הועמדה על חמש שנים.
3. אליבא התביעה, מטרת השכירות היא למגורים ולהפעלת חוגים. ברם, הנתבעים החלו להפעיל בנכס מרכז בריאות וספא ללא קבלת היתר מהם. בשל כך, זומנו התובעים לבירור בוועדה המרחבית לתכנון ובניה, בחשד לביצוע עבירות לפי חוק התכנון ובניה. בנוסף לכך, ביקשו התובעים למכור את הנכס.
4. ביום 22.06.2011, נחתם בין הצדדים הסכם שנועד להסדיר את פינוי הנכס מוקדם ממועד הפינוי הנקוב בהסכמי השכירות, וזה נקבע ליום 29.02.2012 (נספח ו' לתביעה להלן: "הסכם הפינוי"). אין חולק כי הפינוי בפועל בוצע ביום 08.03.2012.
5. דמי השכירות נקבעו בנספחי א' להסכמי השכירות לסך 1800$ לחודש, עבור הדירה
התחתונה ולסך 6,480ש"ח לחודש, עבור הדירה העליונה.
אין חולק כי דמי השכירות לחודשים הנקובים בסעיפים 11 ו-12 לכתב התביעה, לא שולמו.
6. בתביעה זו עותרים התובעים לתשלום בגין דמי השכירות הנ"ל, העמלות עבור חילול ההמחאות שנמסרו לתשלום דמי השכירות, דמי שכירות בעד שמונת ימי השכירות הנוספים, ופיצויים על האיחור בפינוי ועל האיחור בתשלום דמי השכירות.
7. הנתבעים 1 ו-2 אינם חולקים על חובתם לשאת בדמי השכירות. בסעיף 11 לתצהיריהם נטען: "יתרה מכך, אדגיש כי כבר התגבש הסכם פשרה ביני לבין המשכירים בדבר יתרת החוב עבור תשלום דמי השכירות, אך המשכירים בחרו, וללא כל התראה מוקדמת להגיש את תביעתם כאמור וללא שניתנה לי הזדמנות אמיתית לשלם את החוב.
אף בעת הדיון, הכיר הנתבע 1 בחוב הנובע מדמי שכירות.
אולם, הנתבעים חולקים על החובה לשאת בפיצוי בגין הפרת הסכמי השכירות. בסע' 9 לתצהירים, נטען כי האיחור בפינוי הנכס היה בהסכמתם של הקונים אשר רכשו את המושכר מהתובעים "ובכלל זה, גם בידיעתם ובהסכמתם של המשכירים. אשר על כן, אין אני חב בכל סכום עבור ימי האיחור הנטענים, שכן היו בהסכמה".
8. מכאן, שהמחלוקת היא בשאלת הפיצויים בלבד, ולהלן ההוראות הרלוונטיות שבהסכמי השכירות:-
סע' 19.5 להסכמי השכירות קובע כי אי פינוי הנכס במועד יקנה לתובעת 3 זכות לתשלום של 100$ עבור כל יום איחור כדמי פיצוי קבועים ומוסכמים מראש. בסעיף זה נקבע: "תשלום הסכום על פי סעיף זה לא יקנה לשוכר כל זכות להמשיך ולהחזיק במושכר".
סע' 20.2 להסכמי השכירות קובע כי הפרה יסודית של הוראות ההסכמים .... את הצד הנפגע בזכות לפיצוי מוסכם בשיעור 5000 ש"ח דולר. אין חולק כי מועדי תשלום דמי השכירות נקבעו כתנאי יסוד בהסכמים.
סע' 15 להסכם הפינוי קובע שהוראות הסכמי השכירות יוסיפו לחול על מערכת היחסים בין הצדדים ככל שאין בהם לסתור את האמור בו.
9. עינינו הרואות, כי התביעה מבוססת על הוראות הסכמי השכירות והסכם הפינוי. מחלוקת עובדתית בשאלת מועד הפינוי המוסכם ובשאלת מועד הפינוי בפועל איננה מתעוררת במקרה הנדון. הטענה כי הפינוי המאוחר היה בהסכמת רוכשי הנכס איננה מפורטת כלל ועיקר וממילא הטענה כי התובעים הסכימו לפינוי המאוחר נובעת ממנה ואינה נטענת כטענה ישירה כנגד התובעים.
יתירה מכך, הנתבע מעיד כי במועד הפינוי הגיע לנכס עו"ד דורון, והוא ביקש ממנו ארכה לביצוע הפינוי. אז נאמר לו שהנכס נמכר, אולם לא ניתנה לו תשובה מפורשת ביחס למועד הפינוי.
10. בנסיבות אלה, ספק אם ניתנה הסכמת התובעים לאיחור בפינוי. כמו כן, בנסיבות אלה, היה מקום להתכבד ולהיכנס לפרטי הפרטים של קבלת ההסכמה לביצוע פינוי במועד מאוחר מהמועד המוסכם, ולו בשל כך שזו טענת ההגנה היחידה שהשמיעו הנתבעים נגד התביעה.